כבר חלפו חודשים מאז סיימתי את תפקידי כמנהל " ברנקו וייס " ברמלה . ועדיין אני מוצא את עצמי מדבר בלשון הווה . טרם סיגלתי לעצמי את החשיבה על בית הספר בלשון עבר . החוויה עודנה חזקה כנראה מכדי להותיר אותה מאחור . אני עדיין מוצא את עצמי בבקרים חושב על מסלול הנסיעה לרמלה , ואני צריך בכלל להגיע למקום אחר . אני עדיין טרוד במה שמתרחש שם , במקום הקסום בעולם , גם אם אינני שם פיזית . וגם אם אני במקום אחר ובזמן אחר ולגמרי אוהב את מה שאני עסוק בו כעת , הלב מתגעגע . החודשים הארוכים צירפו כמובן מחשבות לאלה שהתקבצו בחמש השנים האחרונות , ונראה לי שאחת מהן רלוונטית מספיק כדי שאסיים עמה : העשייה החינוכית נטעה בי תחושה כפולה . מחד גיסא , תחושה אדירה של משמעות ושל סיפוק . אין מילים שיוכלו לתאר את עומק החוויה של חינוך . היא ממלאת את האדם . מאידך גיסא , תחושה מכרסמת של תסכול . תחושה והבנה שבסופו של דבר , כל העשייה החינוכית המדוברת היא רק טיפה בים . הייתי שותף במעשים גדולים של אנשים גדולים ברמלה , אך על כל תלמיד שעינינו ולבנו וידינו נפגשו עמו והוא עשה שינוי , יש עוד אלפים ברחבי הארץ שעיניהם מושפלות ולבם דואב וי...
אל הספר