בתודעה הישראלית התקבעה ההנחה שלגיטימי שעובדת הייטק או איש עסקים ישלמו מחירים אישיים ומשפחתיים בעבור הקריירה שלהם , ואילו מחיר שישלם איש חינוך יגרום להרמת גבה . איש החינוך , שמתוך מסירות לתלמידיו מצוי פחות בביתו , שזמין בכל מיני שעות בטלפון , שנאלץ לצאת מביתו על מנת לטפל במקרים דחופים - זוכה להחמצת פנים . בעבודות אחרות זה לגיטימי ; אצלנו פחות . האם זה לא היה אמור להיות הפוך ? האם לא היה נכון יותר מבחינה ערכית שהחברה תשלים ביתר קלות עם המחיר שמשלם איש החינוך ותרים גבה דווקא אל מול המחיר שמשלמים אנשי הקריירה ? ולא פעם דווקא המערכת היא שמאשרת את היפוך היוצרות הזה . המערכת שמחפשת דרכים להקל על המורים , שמתרגשת מכל טרוניה של מורה , שמשוכנעת שהמורה חייב הפסקה כל ארבעים וחמש דקות , ושזו חייבת להתקיים בחדר מורים סגור ועם ספל קפה ביד . על מה מתבססות ההנחות האלה ? מדוע לא לדחוף את מי שבחר בחינוך לבלות בהפסקות בחצר , לא כחלק מתורנות בטיחות , אלא כחלק מעבודתו החינוכית ? מדוע להתיישר עם המינימום ההכרחי ולא לכוון גבוה יותר ? אני מניח שבחברות מסחריות לא מקובל להעניק הפסקה כל ארבעים וחמש דקות , ולא מקו...
אל הספר