בספרו אתה , שלי ( הספריה החדשה , תל אביב ( 2003 כותב ארי דה לוקה : בבית היו הסיפורים סביב השולחן , על מטוסים שמנים מרוב פצצות , על אזעקות ממש ברגע האחרון , על הדממה ברחובות , על נהמת הרעש בשמיים אחרי ההתפוצצויות על הקרקע ... היא היתה מספרת על הריצה למקומות מחסה ... כל אחד הקפיד לקחת כל מיני דברים למקום המבטחים ... הם זכרו משפחה ענייה : האישה היתה מצמידה תמיד לחזה שלה תיק ישן . הבנים שלה התפלאו שיש לה איזה שהם דברי ערך . באחד הימים נפלה האישה במהלך הריצה והאוצר שלה התפזר על הקרקע : כפתורים . כדי לא לעשות רושם רע , גם היא לקחה איתה תיק שלא נפרדה ממנו , ומילאה אותו שייראה תפוח . אפילו תחת הפצצות לא רצתה אישה ענייה להיות נחותה מן האחרות . מאותו יום לא נראתה יותר . ( עמ ' ( 17 אילו עלבון ובושה יש בעוני . כמה תיקים מלאים בכפתורים מצמידים התלמידים שלנו לחזה שלהם ?
אל הספר