לסבתא שלי זכרה לברכה היתה זווית מיוחדת שממנה הביטה על העולם . ייחודה של זווית הראייה שלה היה בסלקטיביות הקיצונית שלה . היא ראתה אך ורק דברים חיוביים וטובים בעולם ובאנשים . זה היה כל כך קיצוני עד שאם היה מדובר במישהי אחרת הייתי מטיל ספק באמינותה , אבל זו היתה סבתא שלי והיא באמת ראתה רק טוב בעולם . היא שכללה את האמרה מפרקי אבות - "הווי דן כל אדם לכף זכות " ( אבות א , ו ) - לרמה הגבוהה ביותר . רק זכויות . היא עלתה לארץ ישראל אחרי שנים בגולה והצליחה לשמור עד יום מותה על אמונתה במניעים שהביאו אותה לעלות לארץ : ארץ זית שמן ודבש , ארץ הקודש שחלמנו עליה אלפיים שנה , ארץ שאסור לדבר בה רעה . כשכולנו התאוננו על השרב הכבד ועל השמש היוקדת , היא ראתה שמש טובה שכמוה זורחת רק בארץ ישראל . כשהשמים קדרו וירד גשם זלעפות , היא בירכה על גשמי הברכה שיורדים על אדמת הארץ . שום דבר לא בלבל אותה ; הכול היה מיוחד , יפה וטוב .
אל הספר