איש חינוך בוחר בדרך חיים של נתינה . נתינה איננה מקצוע כמובן , אלא זהות . פעמים מצאתי שדווקא מורים שעסוקים כל - כולם בנתינה לתלמידים , מחמיצים את הנתינה המתבקשת במקומות אחרים , קרובים ומחייבים לא פחות . המורה נותן מבוקר עד ערב לתלמיד , אך שוכח לבקר את עמיתו השוכב חולה בבית או לא מתקשר לברך עמיתה שילדה . כשהנתינה הופכת להיות משהו מפוצל ולא רציף אז המרחק בין מקצוע לדרך חיים מיטשטש . כבר לא ברור אם הנתינה נובעת ממשימתיות בלבד , אך שיש בה חשיבות בפני עצמה , או ממקור עמוק של דרך חיים וזהות אישית . המורה ששוכח את עמיתו , שרואה אחרים באופן סלקטיבי , נדרש לעשות תיקון . תיקון משום שזוהי חובתו האישית כלפי עצמו , משום שזו חובתו כלפי האחר - כל אחר , תלמיד או עמית , ומשום שהתלמידים הם הראשונים לזהות את הפערים הללו . נתינה לא רציפה בולטת היטב לעיניהם וללבם של הילדים והיא ממוססת את עוצמת הנתינה המופנית אליהם . ממוססת , כי מעתה היא משתקפת כמין חובה מקצועית ומשימה דידקטית ולא כחובה מוסרית ובחירה ערכית עמוקה . ייתכן שדווקא משום שבחרתי להעמיד כל הזמן את התלמידים במרכז ולדחוק לקרן זווית את העיסוק בחוויות ש...
אל הספר