בחודש יולי האחרון נסענו עם התלמידים לטיול . באוטובוס בדרך התיישבתי ליד יפית . קשה לתאר מציאות מפורקת ומייאשת יותר מהמציאות שבה גדלים יפית ואחיה אודי . בשל צנעת הפרט אחסוך בפרטים , אך האם אתם מכירים את התחושה הזו שרק ממבט על משהו רע או משמיעה על משהו רע , הלב שלך מתפורר בתוך הגוף ? כזה הוא סיפורה . רציתי למשש קצת את הדופק אצלה , להתעניין מבלי להעיק , להיות שם איתה מבלי להפריע , לתת כתף במקרה שתרצה להישען עליה . שאלתי אותה " מה המצב "? והיא ענתה " שורדים " . ולא היה יכול להיות תיאור מדויק ועצוב מזה של מצבה . של נמיכות הקומה וצמצום החלומות . ואז שאלתי אותה " מה המשימה העיקרית שלך כרגע "? והיא ענתה " להחזיק מעמד " . ושוב , קשה לחשוב על מילים שמתמצתות טוב יותר את הכאב ואת הכוח . אחר כך המשכנו לדבר ושאלתי אותה מה היא עושה ברגעים קשים במיוחד , איך היא מחזיקה מעמד . היא ענתה שהיא מדברת עם אלוהים . אמרתי לה שהיא בטח כועסת עליו וזועקת אליו , והיא אמרה שממש לא . אז שאלתי " מה כן "? והיא ענתה שהיא רק אומרת לו שהיא אוהבת אותו . ואני חשבתי לעצמי , כמה עוצמה יש בה ... בכל שיחה שלי עם אנשים מחוץ לבית ...
אל הספר