הנוכחות שלהם היא חידה . רק לכאורה . ברובד הפשוט אנחנו אף פעם לא יודעים כמה מהם יגיעו בכל יום . אנחנו יודעים שרובם יבואו גם אם גשם שוטף בחוץ או שמש יוקדת , וזה מרגש . אבל האם היום תבוא כל הכיתה או רק חצי ממנה או פחות ? לעולם לא נדע עד שיתחיל השיעור הראשון ( וגם לאחר מכן ייתכנו הפתעות . ( ... הזמן והמפגש עם התלמידים לימדו אותנו שאין דבר מובן מאליו . ממש כך . כל ילד שמגיע לבית הספר , גם אם הוא אחד ממאה שהגיע , הוא ילד שנלחם הבוקר , גירד כוחות מתחתית נפשו הנאנקת , קם על רגליו והתמודד . כל כך הרבה תלמידים - אנחנו מביטים בהם ולא יודעים לזהות מהיכן מצאו את הכוחות הללו לקום שוב אל היום החדש . מהיכן היה להם הכוח להסיר את השמיכה מעליהם , לרדת מהמיטה , לעמוד על הרגליים ולהתחיל יום חדש !? הלוא אין מכה שפסחה עליהם . מוות , עוני , כישלונות , פגיעות , דחייה ועוד נחתו עליהם , והנה הם שוב ושוב קמים . קמים בעיניים טרוטות ; עמוק בתוך השיעור הראשון הם עדיין מסירים קורי שינה מעיניהם ; ראשם אינו פנוי לחלוטין ללמידה ; העצבים על הקצה - אבל הם פה . יושבים מולנו . מחפשים סימן , כיוון , דרך , תקווה .
אל הספר