במובנים רבים , מה שנדרש מאיתנו אל מול הסיטואציות הקשות או המורכבות של התלמידים זו הבנה . התלמיד שמספר לנו כי הוא ישן " רגליים לראש " עם אחיו על מזרן שמונח בסלון הבית , או משתף אותנו במריבה עם הוריו או בלחץ מהטסט שיש לו אחר הצהריים או בכך שחברתו נפרדה ממנו אמש , לא רוצה רק אמפתיה וודאי שלא רחמים ; הוא רוצה הבנה . הוא לא רוצה לראות אותנו מתכווצים בכיסא ומחפשים אחר המילים שאינן . הוא רוצה שנבין אותו . התלמידים שלנו , גם אם יש להם כל הסיבות שבעולם לנהוג כך , ממעטים מאוד במניפולציות רגשיות . גם המעטים שמשתמשים בזה עושים זאת בסיטואציות זניחות , כמו בקשה ללכת הביתה מוקדם , ואז זה גם שקוף . הם נמנעים מלפרוט על בלוטות הרגש שלנו במקומות הכואבים באמת אצלם . לפני שנרכוש לו מיטה ולפני שנוותר לו על שיעור מתמטיקה , הוא רוצה שנבין אותו . את המקום שהגיע ממנו בבוקר ושהוא חוזר אליו בערב . הוא רוצה שלא נהיה עוד מורה שכאשר הוא ילך לאיבוד בשיעור יגער בו על כך שהוא עצלן או בכיין , אלא שנבין שמי שישן על רצפת הסלון בלילה יהיה לפעמים עייף או מותש או קצת אבוד בבוקר .
אל הספר