בכל מיני הזדמנויות מתבקש איש החינוך לפרוש את משנתו , את חזונו . לא מזמן שמעתי מישהו אומר שחזון היה רק להרצל וכל השאר זה לכל היותר מטרות ויעדים . ואמנם , לעומת הרצל והחזון המופלא והמי - היה - מאמין - פרקטי שלו - כל ניסוח חזון נראה דל ותלוש . ועם זאת ובלית ברירה אני מציע לנסח את ליבת החזון כרצון עז להעניק לתלמידים שלנו את תחושת השווים . כמו כל תחושה מדובר במשהו שיש לו מאפיינים אמורפיים אך גם מאפיינים בהירים ובוהקים בקיומם . לתחושת השווים יש היבט כפול - פנימה והחוצה . בחזון או בשאיפה שלנו היינו רוצים שתלמיד שלנו שיביט על עצמו פנימה לא ירגיש ריק וחלול כפי שהוא מרגיש כבר שנים וכפי שסביבתו משוכנעת ומשכנעת גם אותו . היינו רוצים שהוא יביט במראה וירגיש שהוא שווה משהו , שהוא מלא בכמה וכמה דברים , שיש בו טעם ומשמעות , שאם הוא ילך זו תהיה אבידה , שיש לו תכלית ושממש לא חבל על הזמן שלו ושל אחרים . וההיבט השני הוא במבט החוצה . היינו רוצים שתלמיד שלנו ישתלב בחברה כשווה , וכאשר ישב או יעבוד או ילמד לצד אחרים הוא ירגיש כשווה . לא עוד מלא רגשי נחיתות . לא עוד התחושה שכאשר הוא נכנס לחדר עם בני גילו הוא מש...
אל הספר