כבר מאוחר . העיניים מצטמצמות אל מול מסך המחשב , אך עומס המשימות לא מאפשר להתנתק . הקול מנקר בראש על כך ש " מה כבר יקרה אם תדחה קצת את הדברים ותעשה אותם מחר או מחרתיים "? ומיד אחריו באה תחושת הבהילות , שאין זמן ואסור לדחות . ובתחושת הבהילות הזו אנו מתנהלים לא פעם , ויש בה טעם , או לכל הפחות הכרח . שהרי הרבה מהדברים שאנו עוסקים בהם מחייבים דחיפות ובהילות . לו היה זה הילד שלנו , לא היינו דוחים לזמן אחר , אפילו לא בשעה . ועבור התלמידים שלנו , הכיצד נבטל או נדחה ?
אל הספר