יש שרואים בתלמידים שלנו " ערסים " מאיימים ומפחידים , בעוד אנו רואים בהם נשמות טובות וקצת תועות . אנו הולכים אחריהם במדבר רחוק כל כך , עד שאנו מוצאים את עצמנו שואלים בינינו לבינינו : " מה , הם באמת כאלה ערסים "? ואז חולף על פנינו עובר אורח או מורה עמית או חבר ומזכיר לנו בקול : "איזה ערסים כבדים הם " . לאדם מהצד , ורק לאדם מהצד , התלמידים יכולים להיראות לעתים כמו נרקיסיסטים איומים , אך לנו ברור שאחד הדברים האחרונים שניתן לשייך לתלמידים שלנו זו אהבה עצמית מוגזמת . מה שעשוי להיראות כמו אגואיזם או אטימות מצדם כלפי המתרחש בעולם שסביבם , זו דרכם לשרוד . אין זו מהותם . כך גם פראותם לפעמים , כך גם הוונדליזם או הלשון המשתלחת , המאיימת והפוגעת . הכול קיים אצל חלקם , אך זו לא התמונה כולה . רק כתמים בשוליה . והם כנראה גם מרתיעים מעט , כפי שהם בעיני כול , ובטוח שהם גם כל היופי שאנו רואים בהם , יופי שניבט מתוכם אם מביטים עליהם בעיניים יפות . בגמרא , במסכת שבת ( נג , ע , ( ב " מופיע הסיפור הבא : "מעשה באדם אחד שאהב אישה גידמת ולא הכיר בה [ שהיא גידמת ] עד יום מותה " . זהו סיפור אהבה יפה על העיוורון בצ...
אל הספר