על השולחן היתה מונחת רשימה של כחמישים תלמידים שנרשמו לבית הספר . בפועל הגיעו מדי יום רק כמחציתם . היה ברור שיקשה עלינו למצוא צידוק להפעלת בית ספר למספר מועט כל כך של תלמידים . צריך לגייס עוד . אך אף אחד לא רצה אותנו . שוב ושוב נתקלנו בחומה בצורה כשביקשנו מהתלמידים לבוא ללמוד . לילדים שכל חייהם העמידו בפניהם חומות , נותר רק מקום אחד להפנות לו עורף - בית הספר . נחמת עניים להם , תסכול עמוק לנו . אז סימנו לנו שני קווים מקבילים . האחד - והחשוב - לעשות את הטוב ביותר שביכולתנו כדי להיות מקום ראוי ומועיל לתלמידים . אם נצטיין לאורך זמן , הם יבחרו בנו . והאחר - לפנות לכל תלמיד ותלמידה שמחוץ למסגרת ולהפעיל עליהם לחץ , מתון יותר או פחות , כדי להביאם לבית הספר . הצטיידנו בשמות , בטלפונים ובכתובות . התקשרנו . הגענו אליהם לבתיהם , עם הזמנה או בלעדיה . כשטרקו לנו את הדלת בפנים , ניסינו להשתחל דרך החלון . טמנו מארבים בדרכים הזנוחות שבני נוער אבודים צפויים לעבור בהן . ייסרנו בלי בושה את מצפונם של ההורים . כיתתנו רגלינו בגנים ציבוריים . היינו משוכנעים שאנחנו יודעים מה אנו עושים גם כשזה לא היה בדיוק נכון ...
אל הספר