בפרשה הקודמת לא נמסר כיצד השפיע מעצרו של ירמיהו על נפשו . לכך באה כאן פרשה הקורעת צוהר לרגשותיו , אותם הוא מבטא בפנייה לאל . התחושה העיקרית שתפילתו מביעה היא תסכול עמוק לנוכח ההכרה שסבל , חרפה , לעג וניכור יהיו מנת חלקו לעולם , משום שהם נובעים מהיותו נביא , שהיא מהות בלתי ניתנת לשינוי . הוא היה משתוקק להיפטר משליחותו : "ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו " ( פס' ט , ( אך תוך כדי מאבק פנימי מתברר לו שאין מנוס ממנה , כיוון שהנבואה היא צורך קיומי עבורו : "היה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל" ( פס ' ט . ( יש כאן אפוא ביטוי לתחושה דטרמיניסטית עמוקה , שמצאה ביטוי גם בחזון ההקדשה בפתיחת הספר : הנבואה אינה פרי בחירה חופשית של הנביא , אלא מעין תכונה שעמה נולד . טבעי לפיכך שהוא מקלל את עצם הולדתו ( פס ' יד יח , ( אלא שבכך אין הקלה מן התסכול , והוא מבקש פורקן למצוקתו בבקשת נקם מרודפיו , ובשכנוע עצמי שהאל , שהוא "בחן צדיק ראה כליות ולב " ( פס ' יב ) ייענה לה . כך מתקשרת נחמה פורתא זו עם נבואת הנקם לפשחור שבפרשה הקודמת . הפרשה כתובה בסגנון מזמורי התחינה האישיים ממש כמו היחידה לעיל ( ...
אל הספר