זהו נאום תוכחה , אשר שיאו - הודעה על חורבן המקדש - ממשיך את הקו האופייני לחטיבת הפרקים ב-י , להחריף בהדרגה את מוטיב הפורענות ולתלות את חורבן ירושלים ומקדשה בחטאי העם . ייחוד הפרשה בדגש על חטאים בתחום הפולחן . הזהרות , גינוי חטאים ותיאורי פורענות מצויים לכל אורך הנאום , אך בכל אחד מחלקיו גובר משקלו של אחד משלושת היסודות הללו : בתחילה ממלאת ההזהרה תפקיד חשוב ביותר ( ז , ג יא ;( בהמשך תיאורי החטא עיקר ( פס ' טז יט , כד כז ) ורק לקראת הסוף עובר מרכז הכובד לתמונות הפורענות ( ז , לב-ח , ג . ( כך , בדומה למסר של כל החטיבה הראשונה בספר , מרמז מבנה הפרשה לתפיסה המובעת בה ובכתובים אחרים בספר גם במפורש : נבואות החורבן של ירמיהו לא היו גזירה שאין להשיבה . אדרבא , הוא הזהיר שוב ושוב ואילו שעד , העם להזהרות והיה חדל מפשעיו , היה החורבן נמנע . אין הפרשה מציינת מתי בדיוק ניבא ירמיהו נאום זה , והדבר הולם את האופי העקרוני , העל זמני , של ההשקפות שבו . הנאום מגנה חטאים בתחומי המוסר והפולחן : העם גונב , רוצח , נואף ונשבע לשקר ( פס ' ט ;( הוא מסל ף את מהותו של פולחן ה' ( פס ' י , כא כב ) ועובד לאלוהי נכר (...
אל הספר