פרשה זו היא ביטוי לשלב האחרון בתהליך ההתפכחות של הנביא מן האשליה , שיש סיכוי לעצור את הפורענות הלאומית . האפשרות להצלה על ידי חזרה בתשובה , שהובעה בפרשיות הקודמות , נדחית כאן באופן מוחלט , ומסקנת הנביא כי "מאנו לשוב " ( פס ' ג ) מהדהדת לכל אורך הפרשה ( פס ' ה , ו , יב , כג כד , לא . ( ביאושו הוא שוקל אפשרות אחרונה שמא ניתן להציל את העם כולו בזכות כמה צדיקים שבו . המסורת על אברהם , שביקש להציל את סדום בדרך זו נרמזת בפרשתנו על דרך קל וחומר : אברהם לא העז לבקש הצלה בזכות פחות מעשרה צדיקים ( ברי יח , לב ) ואילו ירמיהו מודיע לעם , שהאל מוכן לסלוח לו אפילו בזכות צדיק אחד ( פס ' א , ( אלא שגם זה אינו נמצא בירושלים ( השווה ליח' יד , יב כ , המתפלמס עם התפישה שהצדיק יכול להציל את זולתו . ( ממילא מופרכת האשליה שהחטאים הינם נחלת קבוצות בודדות באוכלוסייה , כגון ה " דלים " ( פס ' ד . ( מתברר ש '' המה יחדו שברו על" ( פס ' ה , ( "הנביאים ... והכהנים ... ועמי " ( פס ' לא . ( לעם "אין לב " ( פס' כא , ( או שיש לו "לב סורר ומורה " ( פס ' כג . ( בפרשה חוזר מעין פזמון , המנוסח כשאלה ריטורית ומשקף את תהליך ה...
אל הספר