פרק ד ראן לולה ראן (טום טיקוור, 1998)

כמו דלתות מסתובבות , גם סרטו של טום טיקוור ראן לולה ראן נוצר בעקבות כוחו של מקרה של קישלובסקי . בסרט זה , יותר מאשר באחרים , ההתייחסות הפילוסופית חשופה , מובהקת ואפילו פרובוקטיבית . כבר בקטע הכותרות , המורכב מן הרגיל , יש התייחסות אל עצם האמירה הפילוסופית , אל עצם הניסוח של רעיונות פילוסופיים , אל עצם השאלות הנתפסות והמשמשות כשאלות פילוסופיות . טיקוור מתייחס לכל אלה במידה של אירוניה ובהכרה כי הקולנוע , במהותו , איננו קתדרה אוניברסיטאית , 1 ולכן אין זו הבמה המתאימה לדיון פילוסופי של ממש . על אף גמישותה יוצאת הדופן של שפת הקולנוע , מורכבותה ואפשרויות הביטוי ההולכות ומתגוונות , הולכות ומשתכללות שלה , היא איננה שפה מתאימה להבעת טענות וטענות שכנגד , איננה שפה לוויכוח ולהסקת מסקנות לוגיות . הקולנוע הוא בראש ובראשונה שפת אמנות , וככזה הוא יוצר ואמור ליצור חוויות שתתפרשנה , אם בכלל , כתובנות ולעתים כשאלות וכרעיונות פילוסופיים . בתחילת הסרט ממש , עוד לפני שמופיע בו כל דבר אחר , נראים על המסך טקסטים כתובים המביעים , כל אחד בתורו , רעיון ספק פילוסופי או כזה הניתן להיות מובן כפילוסופי – האחד מצוטט...  אל הספר