בראשית ספרו " הוויה וזמן , " רגע לפני שהוא יוצא אל נבכי המסע הפנומנולוגי האונטולוגי ומיד אחרי ההקדמה שבה הוא מסביר כמה נחוץ לחקור את משמעות ההוויה בהקשר הפילוסופי , כותב היידגר כי הזמן תמיד היה קריטריון ( אם כי בצורה נאיבית ) להבחנה בין תחומים ( אזורים ) שונים בהוויה . כך למשל : ישים " זמניים" ( תהליכים טבעיים ואירועים היסטוריים ) מופרדים מישים De Boer 2000 , pp . 52-53 25 לא זמניים ( יחסים מרחביים ומספריים . ( אנו מורגלים להבחין בין המשמעות " נטולת הזמן" של טענות מההתנהלות ה"זמנית" של הצהרה טענתית . כמו כן , נמצא " פער" בין הוויה זמנית לבין הוויה " על זמנית" נצחית , ונעשה 26 ניסיון לגשר על פער זה . חוסר התייחסות או חוסר רגישות להיבט הזמני של הקיום ( שמאפיין , לדעת היידגר , את המסורת הפילוסופית ) גורם לתופעת הזמן להיבלע בתוך סכמות בינריות כגון אלה שהיידגר מפרט לעיל . תופעת הזמן ממהרת להיטמע במערכת המושגים והייצוגים שלנו בדמותם של קריטריונים המאפשרים מיפוי , חלוקה וסיווג של המציאות . דרך אחרת לתיאור נקודה חשובה זו מצויה בצורה שבה מתודות חקירה נוהגות להציג את הפן הנראה / החושי / התפיסתי ...
אל הספר