ראינו כי לקראת סיום החלק הראשון של " הוויה וזמן" מתברר כי הניתוח האונטולוגי שמנתח היידגר את מושג הדאגה עובד בשתי רמות . היידגר מאפיין את הדאגה כמצב קיומי של ההיות שם וגם כאופן היות המאגד בתוכו את שאר האופנים הקיומיים שתוארו עד כה . את המעבר של היידגר מהניתוח המקדים של ההיות שם לניתוח שבמרכזו עומד מושג ה"זמן" אולי אפשר להבין על ידי סעיף , 65 שבו קובע היידגר במפורש שהמבנה האונטולוגי של הדאגה הוא הזמניות . היידגר מבין את המשמעות של הדאגה במבנה הקיומי של ההיות שם ופותח נתיב חדש להבנה כיצד ההיות שם נחשף לתופעות בעולם . לדידו , כדי שתופעה כלשהי תהיה בכלל בעלת מובן , יש להשליכה על אופק אפשרויות ראשוני ( פתיחותו של ההיות שם לעולם ) ומתוכו היא תופיע כאפשרות ספציפית . דהיינו אירוע המשמעות תמיד כבר כולל בתוכו את האפשרות הספציפית שהגיחה מתוך אופק האפשרויות שהושלכה עליו . אם כך , הדאגה לאופן שבו הדברים מופיעים בעולם אינה תחושה סובייקטיבית , אלא האופן הקיומי הספציפי שבו מתקיים ההיות שם בעולם , והמשמעות של הדברים במסגרת הקיום היומיומי תמיד מתגלה לנו על רקע המושלכות שלהם על אופק האפשרויות . משמעות היא...
אל הספר