פרק שביעי שפיות ורציונליות

הקומפטיביליסטים מסתכנים בהאשמה שפרשנויותיהם למושגים יכולת , אוטונומיה ואחריות מיישבות את המושגים האלה עם היות האדם חלק מסדר הטבע רק משום שהן מגבילות את היקף המבט , חוסמות את מעוף המחשבה , כופות איזו מין תקרת זכוכית על החקירה והדרישה ביחס לאוטונומיה של הפועל . את ההאשמה הזאת עלולים לחזק צלילים שעלו מהסעיף האחרון בפרק הקודם , שלפיהם ההדים החזקים של רעיון השיפוט הכולל והאולטימטיבי על מכלול החיים השלם – ההדים החזקים של האמירה הנוקבת ״דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון״ – אינם מתיישבים עם הדטרמיניזם . וכי מהי המשמעות של הודאה זו אם לא שכדי להיות קומפטיביליסט עלינו להגביל את מעוף מחשבתנו ? מתקבל הרושם הרע שלחופש ואחריות יש מרחב חיות וקיום רק אם דוחקים את המחשבה לתוך מעבה היחסים הבין אישיים ולא מאפשרים לה ״להרים ראש״ אל מעבר להם , רק אם כופים עליה ״מבט בגובה העיניים״ עם הזולת ש״כבר נמצא״ , ואוסרים עליה להיישיר מבט לשאלה הגלובלית בדבר חירותו ביחס לעצם חייו ואישיותו . יכולת , אחריות ואוטונומיה יכולות להתקיים רק מתוך עיוורון מחושב להקשר המטפיזי הרחב , לסדר הדברים הכללי ש...  אל הספר