פוקו הגדיר בעוקצנות את סארטר כאיש המאה התשע עשרה המנסה לחשוב על המאה העשרים : " ביקורת התבונה הדיאלקטית היא מאמץ מפואר ופתטי של איש 1 המאה התשע עשרה לחשוב על המאה העשרים . " דבריו העוקצניים של פוקו מתייחסים ליצירה מאוחרת של סארטר , ביקורת התבונה הדיאלקטית , ( 1960 ) והוא מחשיב את סארטר כאיש המאה התשע עשרה , משום שהוא רואה בו את אחרון ההגליאנים ואחרון המרקסיסטים . לאור הדברים שהובאו בספר זה , פוקו היה יכול להאשים גם את סארטר המוקדם באנכרוניזם ולראות בו את אחרון הרומנטיקנים , שמנסה להתמודד עם האתגרים האינטלקטואליים של המאה העשרים בעזרת כלים הלקוחים מתפיסת העולם הרומנטית מהמאה התשע עשרה . אולם המסקנות הנגזרות מספרנו לגבי סארטר המוקדם הן שהמצב מורכב יותר : סארטר מפרש את המאה התשע עשרה ברוח המאה העשרים , ומביא את רוח המאה התשע עשרה לתוך המאה העשרים . האקזיסטנציאליזם של סארטר ספוג ברומנטיקה ומהווה פרשנות חדשה , פנומנולוגית ואקזיסטנציאליסטית , של רעיונות רומנטיים , ולהפך : סארטר לוקח את הפנומנולוגיה ואת תפיסת הסובייקט למחוזות רומנטיים . כפי שנכתב במבוא , מטרתו של ספר זה אינה להצביע על כמה יסו...
אל הספר