מסה זו שכתב לנדאואר ב 9 ו 6 ו , נועדה לכאורה להיות פרשנות מדריכה לספריו של בובר בנושא החסידות , הבעל שם טוב ור ' נחמן מברצלב . למעשה זהו מעין "אני מאמין" של לנדאואר עצמו על יחסו שלו ליהדות ; בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה , כשלנדאואר נמצא ללא סעד פוליטי ופרנסה קבועה , היתה לו תפיסת היהדות של בובר סעד רוחני ומוצא לתהיותיו הוא . מרטין בובר עשה דבר יפה להפליא ובר קיימא לדורות . בספריו על הבעל-שם טוב ועל רבי נחמן , ובמיוחד בשלושת נאומיו אודות היהדות , היה כמבשר היהדות בקרב האנושות , אם יורשה לנו לראות דבריו בגוון מסוים . הוא לא פרסם קול קורא , לא קרא לתשובה , לתבונה או לסובלנות ואנושיות . הוא אך נשא דברים באורח גלוי אל היהודים מתוך מעמקי נפשו שלו על יסוד התדמית שנשא עמו , שמקורה בעבר המיתי כמעט : להגיד לעמו מהו ובמה מתגלה יהדותם . אין הוא להוט אחר מריבות וגם קנאי איננו . מתהום הנשייה העלה דברים נשכחים , שנתקיימו אי פעם ; בינות לנושאים תת קרקעיים וצללים צמאים מסך את משקה החיים , היופי וההגשמה - ובכך סייע להם לשוב להיות גוף ונשמה . בזאת השתנתה תמונת מהות העם בעיני יהודים ולא יהודים כאחד . ו...
אל הספר