הפנייה לבית החולים אינה מתרחשת בדרך-כלל בעקבות הופעתם של הסימפטומים הפסיכיאטריים , אלא רק כאשר המשפחה אינה מסוגלת עוד להתמודד עם מצבו והתנהגותו של החולה ( מנוחין ואליצור , . ( 1992 לפיכך , למרות ההפוגה שמספק האשפוז לבני המשפחה הכורעים תחת נטל הטיפול , הוא נתפס גם ככישלון המלווה בתחושות של אשמה , כעס וייאוש בקרב בני המשפחה . המשפחות הערות לעמדה המייחסת להן חלק בהתהוות המחלה מנסות להסתיר את סודן , ובכך מגבירות את בידודו ומפחיתות את זמינותה של התמיכה החברתית . ככל שהאשפוז ממושך יותר גדל המרחק בין החולה למשפחה , והמשפחה מעבירה חלק ניכר מאחריותה לחולה - אל אנשי המקצוע . בהדרגה מתארגנת המשפחה מחדש ונסגרת בפני החולה ה"מאומץ" על-ידי בית החולים . מצב זה מפחית עוד יותר את סיכוייו של החולה להסתגל מחדש לסביבת חייו הקודמת . השפעות אלו המוליכות לתופעה המכונה בעגה המקצועית " תסמונת הדלת המסתובבת" מולידות דפוס שבו נע החולה הלוך ושוב בין בית החולים לקהילה . נראה כי בהיעדר שינוי בסביבה החברתית שבה פועל האדם חוזר החולה שוב ושוב לאותם התנאים ומצוקות החיים המלווים את מחלתו מלכתחילה .
אל הספר