מייד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה מצאה עצמה ההסתדרות הציונית כמעט באפס מעשה . דווקא לעת הפעילות המדינית האינטנסיבית בטרקליני המנצחים , היו קשיים רבים להגשים תוכניות מעשה ציוניות . לא בכדי תבעה ההסתדרות הציונית את השהיית העלייה לזמן מה . רק השילוב בין אישיותו יוצאת הדופן של ארתור רופין וחלקי תנועת הפועלים בארץ שגם הם יצאו מוכים מאוד מן המלחמה , והעולים החדשים שלא שמעו לעצת מנהיגיהם בציונות , חלה התזוזה לכיוון ההגשמה הציונית . רופין , שחרף הדרכת חושיו החברתיים ומורשת נעוריו הסוציאליסטית , לא היה סוציאליסט , היה מקובל על המנהיגות הציונית ועל זו של פועלי ארץ-ישראל כאחד ( מאז הפיתרון בסכסוך עם ברמן בכנרת . ( 1909-ב חרף מחויבותו האדמיניסטרטיבית לשולחיו ה " בעל-ביתיים " בציונות , ניחן גם במידה רבה של יכולת החלטה עצמאית . היה זה הוא שקשר קשרים מחייבים בין הממסד הציוני לבין תנועת הפועלים ( בעיקר לאחר שחזר מן הגולה בתורכיה ) והיה למעורר המרכזי העקבי של הפעילות ההתיישבותית באותה עת . לאחר שצבר ניסיונות קשים בשתדלנותו , הגיע רופין לידי הכרה בניסיון הפועלי בארץ לפחות כשווה-ערך לרעיונות האחרים . יות...
אל הספר