צמיחת התיאוריה והפרקטיקה של הפוסט מודרניזם הציבה אתגר חדש לפתחה של התיאוריה המרקסיסטית במערב . מאפייני הטקסט הפוסט מודרני - הקיטוע , פירוק הסובייקט וקיעקוע רצף המרחב והזמן - שנחשבו מרכיב מהפכני מבורך בתיאוריה וכפרקטיקה של הקולנוע המרקסיסטי , הם לפתע המגמה השלטת בטקסט התרבותי בחברה המערבית הקפיטליסטית . התמוטטות ההיררכיות שבין אמנות גבוהה לנמוכה , העמדת כל הסגנונות והתקופות ההיסטוריות על מישור אחד , והבנת הטקסט כצומת להתיחסויות להקשרים טקסטואליים נוספים , כל אלו יוצרות תחושת חירות ושוויון בתחום התרבות . עם זאת , הפלורליזם התרבותי , המשקף לדעת הניאו מרקסיסטים החדשים תהליך של גלובליזציה בכלכלה העולמית , אינו בהכרח ביטוי פרוגרסיבי במבני העל לשינויים במבנה הבסיס . נראה שהוא מאפשר , כפי שטען בנימין לגבי הקולנוע בזמנו , ביטוי להמונים בלי לשרת את האינטרסים שלהם . אחד הניסיונות המעניינים להתמודד עם תופעה זו מנקודת מבט מרקסיסטית מצוי בכתביו של פרדריק ג'יימסון , וביחוד במאמרו "פוסט מודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" . במאמר זה מנסה ג ' יימסון לעמוד על מאפייני הפוסט מודרניזם כביטוי ...
אל הספר