במהלך הספר עסקתי בשאלת המפתח של היחס בין נאמנות הלכתית ובין אפשרות החידוש והיצירה . בעבור הרב סולובייצ'יק שאלה זו היא הלוז של הגותו . בפרק זה אני מבקש להראות כיצד התמודד סולובייצ'יק עם שאלה זו . לכאורה , אין הפרק מתלכד עם מתווה הספר . כמו שראינו , הספר עוסק בניתוח השיח ההלכתי עצמו . לעומת זאת פרק זה הוא רפלקסיה פילוסופית . עם זאת , בחרתי לחרוג ממתווה הספר ולעסוק בהגות של הרב סולובייצ'יק מכמה טעמים : שאלת היסוד של הספר עצמו חוזרת ונידונה מפרספקטיבה פילוסופית , ומבחינה זו הפרק שזור בשאלה המנחה את הדיון . אבל בכך לא די , שהרי הספר עסק בשאלה באמצעות חומר אחר – ההלכה . הטעם העמוק להכללת פרק זה בספר נעוץ בכוח הביקורתי שהגותו של סולובייצ'יק מספקת . הגותו היא אחת מפרות ההילולים של דתיות המתמודדת עם שאלת המתח שבין עצמיות לנאמנות למסורת . כבר בספרי " אתגר השיבה אל המסורת" טענתי שהגות זו מגלמת גישה נוקשה למשמעות המסורת ; היא אינה רואה את המסורת כתנועה דיאלוגית דינמית , אלא רואה בה מערכת סגורה וחתומה . הרב סולובייצ'יק תופס את המסורת על ידי דימוי המסורת , שאותה כיניתי " התפיסה המסורתית . " תפיסה בס...
אל הספר