יוחנן סילמן בספרו " קול גדול ולא יסף" מבחין בין שתי תפיסות טיפולוגיות בשאלת משמעותה של תורת ישראל . האחת רואה בתורת ישראל חטיבת ישות מוגמרת ונתונה באופן מושלם , שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע . תפיסה זו מכונה אצלו " העמדה השלמותית . " בניגוד לה מצויה התפיסה שתורת ישראל מצויה בתהליך מתמיד של התהוות . עמדה זו מכונה אצלו " העמדה ההשתלמותית . " שיאה של עמדה זו בראיית התורה כמעשה יצירה . הניתוח הטיפולוגי שמציע סילמן משרטט את רשת המושגים האופיינית לכל אחת מהעמדות הבסיסיות הללו . בפרק זה אני מבקש לעקוב אחר הגותו ההלכתית של הרב גלאזנר , המעצב תפיסה לכידה של ההלכה הנענית לקווי המתווה העקרוניים שתיאר סילמן בטיפולוגיה של " עמדה השתלמותית . " הוא הצביע על קווי היסוד של עמדה זו , ואתמקד בעיקריים שבהם : ראשית , ההנחה כי התורה הולכת ומתגבשת ואינה נתונה באופן שלם במעמד הר סיני , בלשונו : " האידיאל הרומנטי , כשם שהוא חל לגבי התורה שניתנה לאדם , כך הוא חל גם לגבי התורה השמימית שגם היא הולכת ומשתכללת , הולכת ומשתלמת בתהליך אינסופי . " שנית , לימוד התורה אינו מיועד לחזור על התורה ולשננה , יש לו תפקיד מכ...
אל הספר