האני, האחר ומשקלי הכלאיים

טיעוניו של בכטין בכתביו המוקדמים אינם עומדים בסתירה לתופעה שכיניתי ״הכלאת משקלים״ — שילוב של שני קולות או יותר באותן המילים עצמן באמצעות שזירת כמה מוסכמות פרוזודיות שכל אחת מהן יוצרת קול חברתי שונה — אך הם מעלים את השאלה בדבר טבעם של היחסים בין שני הקולות במבנה הכלאיים . ואכן , בכטין אינו מצליח להסביר את השינויים ביחסי אניאחר הנחשפים בשילוב משקלים שונים או מוסכמות פרוזודיות שונות . קריאת חיבוריו המוקדמים של בכטין על הריתמוס ( ועל הפונקציה האסתטית בכלל ) לאור ״הדיבר ברומן״ , שנכתב כאמור ב , › 9 › 4 מציבה את הפונקציה האסתטית , שתוארה במאמר ״המחבר והגיבור בפעילות האסתטית״ , כלא יותר מעוד סוג של יחס בין האני לאחר — יחס של ״הקול הכפול הסביל״ . בשיח מן הסוג הזה שולט המחבר , או הדובר , בשיח של האחר ומאפשר לו להישמע רק כל עוד הוא משרת את מטרותיו הסגוליות . אולם מבני כלאיים משקליים נבדלים זה מזה במידה מכרעת ביחסים שהם מציגים בין הקולות . תאוריית הריתמוס והאני–האחר של בכטין תשמש כאן כנקודת התחלה לדיון בהבדלים הללו . שירו של אפולינר , ״סתיו״ , הובא לעיל כדוגמה להכלאת שני סובייקטים שאין האחד מהם ...  אל הספר