הזמן הכרונולוגי הלינארי , המונוטוני , האדיש והריק של השעון המתקתק אינו יכול להביא עמו דבר חדש , מכיוון שעל רצף הזמן הכרונולוגי כל דבר נגזר ממה שקדם לו ומותנה בו . מה שקורה בשעה אחת מוביל למה שקורה בשעה שתיים . מה שקורה ב 1896 מוביל למה שקורה ב . 1897 בפרפרזה על הקביעה הלטינית ולפיה , " Natura non facit saltus " " אין קפיצות בטבע , " אומר שגם בזמן הכרונולוגי אין קפיצות . הזמן הכרונולוגי אינו מביא ואינו יכול להביא יש מאין . הוא אינו פותח פתח לעתיד עתידי . העתיד העתידי , כמו שהראיתי בפרק הקודם , יופיע לפתע פתאום כאשר השעונים של הזמן הכרונולוגי יעצרו מלכת . העתיד העתידי יופיע בתוך ומתוך שפה חדשה , חסרת תקדים , בלתי צפויה כמו זו שהציעו הדאדאיסטים . מתי יופיע העתיד העתידי ? מה יקרה אז ? זאת איננו יכולים לדעת . לו היינו יכולים , הוא לא יהיה עתיד . ובכל זאת , בפרק הזה אנסה לתאר על דרך החיוב את העתיד העתידי באמצעות התמקדות ביוצרים בני התקופה וביצירותיהם . בהנחה שיצירה חדשה ומקורית אכן מבטאת הופעה של עתיד עתידי , נשאלת השאלה כיצד היא מופיעה ומהם תכניה . היצירה החדשה , הבלתי צפויה וחסרת התקדים ...
אל הספר