בתור היות בעולם בני אדם משתהים בעולם . השתהות זו כאמור היא שעומדת בבסיס הופעת הזמן . כאשר אדם משתהה הוא לפני עצמו , ובתור כזה כל עתידו עוד לפניו . בשלושת הפרקים האחרונים תיארתי את ההשתהות המתרחשת בהווה מתמשך של קיום יום יומי . אולם מה בנוגע לעבר של ההיות בעולם ? ומה בנוגע לעתידו ? בשני הפרקים הבאים אבקש לתאר את היות האדם בעולמו בשני הזמנים הללו . אתחיל בעבר . כיצד נוכל לתאר את עברו של היות האדם בעולם ? בדיוק כמו שתיארנו אותו בשלושת הפרקים האחרונים בבחינת מי שמשתהה בהווה , כך עלינו להיות מסוגלים לתארו בתור מי שמשתהה בעברו כדי להשאיר את כל עתידו עוד לפניו . כדי לתאר את העבר המושהה הזה , שכל עתידו עוד לפניו , לא השתמשתי בפועל " היה" אלא ב"היה היה . " בכך אבקש להדגיש את עומק העבר שנשאר בעברו — בין שמדובר בעבר בן יום או יומיים , בן שנה או שנתיים , בן אלף או אלפי שנים ואף יותר . כדי לתאר את האדם המשתהה בעברו ניאלץ לוותר על התיאור הנרטיבי ההיסטורי . הכתיבה הנרטיבית ההיסטורית תחייב אותנו לתאר את העבר כמוביל אל העתיד . נרטיב כזה יעקור את האדם מעברו ויכפה עליו " לנוע" אל זמן עתיד , כמו בנרטיב הה...
אל הספר