כבר בתקופות שקדמו לפייטנות הספרדית הייתה התוכחה – אחד מסוגי המשנה של הסליחה – המקום הטבעי לפיתוחו של רעיון אפסות האדם . עם זאת המוטיבים הנזכרים – אפסות האדם , טבעו הירוד , ימיו הקצרים בעולם הזה , וכן צירופי הלשון המבטאים אותם – מצויים גם בסליחות אישיות בכלל , אף בכאלה שאינן כתובות בסגנון ההטפה האופייני לתוכחה . אני מבקשת לעיין בתוכחתו הידועה של שלמה אבן גבירול ( רשב"ג ) " יי , מה אדם" ובסליחה של משה אבן עזרא ( רמב"ע ) " בלב חרד מאוד : " יי , מה אדם יי מה אדם / הלא בשר ודם ימיו כצל עובר / ולא ידע בנודם פתאם יבוא אידו / וישכב וירדם יי מה אדם / גו נרפש ונרמס מלא תך ומרמה / וגם און וחמס כציץ נובל יצא / וחם השמש ונמס אם תפקד עליו / עוונו הנכמס אפך וגם קצפך / איך ישא ועמס לכן חמל וגמל / כי אין לאל ידם יי מה אדם / בטיט יתגולל
אל הספר