2 . 99 לפני חקיקת חוק חוזה הביטוח בשנת 1981 נתפסה חובת הגילוי של המבטח בישראל כתמונת ראי של חובת הגילוי של המבוטח . כשם שחובת הגילוי של המבוטח נבעה מחובת האמון המוגבר שהוטלה עליו ביחסיו עם המבטח , כך גם חובת הגילוי של המבטח נתפסה כחלק מחובת האמון המוגבר שחב היה למבוטח . אך מלבד אמירה זו לפיה אף המבטח חב חובת גילוי מוגבר למבוטח , לא עוצבה דוקטרינה קונקרטית לביטוי חובה זו של המבטח . כבר עמדנו על כך שנדירים היו המקרים שבהם סוגיות הנוגעות 2 לחובת הגילוי של המבטח הגיעו לבתי המשפט . עד השנים האחרונות , אף במשפט הישראלי הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מחובת הגילוי של המבטח ומלומדים אף 3 הביעו את דעתם שלמעשה , אין למבטח מה לגלות למבוטח . כאשר הסוגיה הגיעה 4 לבחינת בית המשפט בעניין עטיה נגד אררט , נתפסה חובת הגילוי של המבטח כחלק מעקרון תום הלב הכללי שחל בדיני החוזים . לגופו של עניין , בפרשת עטיה נגד אררט נבחנה חובת הגילוי של המבטח כלפי המבוטח בהקשר שניתן לסווגו כאיסור להציג מצג שווא , בכך שמבטח אשר לא העמיד את המבוטח על הפער שבין ההצעה לבין תנאי הפוליסה , נתפס כמי שהפר את חובת תום הלב . מהותית ניתן ל...
אל הספר