מאיר נואמה בחלוף שישים שנים להקמתה של מדינת ישראל , ראוי לציין שבמשך כמחצית מתקופה זו היא מקיימת את הסכם השלום עם מצרים – שלום דרמטי שפרץ את מחסום האיבה בינה ובין הגדולה שבשכנותיה . הסכמי קמפ דיוויד , שנחתמו בחסות אמריקאית בחודש ספטמבר 1978 בין ישראל ובין מצרים , סללו את הדרך לחתימת הסכם השלום בין המדינות במרס , 1979 והם תחילתו של מהפך בחשיבה הערבית כלפי ישראל – מדחייה מוחלטת לקבלת קיומה באזור . מאמר זה בוחן את מערכת היחסים שהתהוותה בין שתי המדינות במשך שלושים השנים מאז נחתם הסכם השלום ועד לתום עידן מובארק . נקודת המוצא של המאמר היא כי יחסים אלו אינם עומדים בפני עצמם וכי הם מצויים במתח מתמיד בין שתי גישות יסוד במדיניות האזורית והבין לאומית של מצרים . הגישה הראשונה היא גישתה ה"וטנית" ( הלאומית טריטוריאלית ) של מצרים : זו רואה , מאז תקופת אנואר אל סאדאת , את האינטרסים של מצרים בהימצאות במעגל ההשפעה והתמיכה האמריקאי , ופועל יוצא מכך הוא קיום מערכת יחסים טובה עם ישראל . הגישה השנייה היא הגישה ה"קומית" ( הפאן ערבית : ( זו רואה את מצרים כמנהיגת העולם הערבי , ומכאן נובע הצורך להביא לתגובה חר...
אל הספר