בתקופת כתבי היד לא מצאנו "הגהות יזומות . " לאמור , אדם שהיה ברשותו ספר לא החל מיוזמתו לעבור על הספר כדי להגיהו . רק אם תוך כדי עיונו בספר ראה שיש בו טעות , הוא הגיה את אותה הטעות . גם המעתיקים נהגו כך . בתקופת הדפוס חל מפנה בעניין זה . הואיל והדפוס מאפשר את הפצתו של ספר בכמויות גדולות יותר לציבור גדול ביותר , ראה המדפיס לנכון להגיה את עבודתו טרם פירסומה , ובעשותו זאת הרי הוא מזכה את הרבים . לעומת זאת , אם נשאיר את ההגהה רק על קונה הספר , הרי ברור לנו שהגהתו נשארת בתחום הצר של בעל הספר , ואינה נחלת הכלל , ונמצא כי אין הציבור נהנה ממנה כל עיקר . לכן מסתבר כי המדפיס ראה עצמו אחראי להגהת הספר . דומה הדבר במקצת לאישור "הוגה מספרי , " שאותו נתן הרמב"ם על ספריו , כפי שהזכרנו לעיל . היינו כיוון שהספר עומד להיות מופץ ולצאת מרשות מחברו , יש להגיהו טרם הפצתו , ולכן אישר הרמב"ם כי הספר הוגה . אולם , כאמור לעיל , נראה שאין נוהגו זה של הרמב"ם משקף את המנהג הרווח בתקופת כתבי היד . נבדוק אפוא , כיצד נהגו בעניין זה בראשית ימי הדפוס . אין כוונתנו לדון בזה מבחינה הלכתית , שעליה נדון בהמשך , אלא רצוננו לב...
אל הספר