במקורות שדנו בהם בולטת העובדה שרבני ישראל שעסקו בשאלות של הצלת רבים על ידי הריגת יחיד העדיפו לרוב לבסס את ההיתר - מקום שהתירו - על דין רודף עד כמה שיכלו , אף אם נאלצו למתוח דין זה עד גבולו ולפעמים גם מעבר לו . נראה לנו שהשפיע כאן רצונם להציב גבול למעשים המותרים בשם הצלת הרבים ולצמצם את ההיתר עד למזער . השימוש במושג "רודף , " אף בצורה מלאכותית ומאולצת , מצמצם את ההיתר למקרים שניתן לאתר בהם את גורם הסכנה ולמקד אותו באדם מסוים , שהריגתו - והריגתו בלבד , ולא הריגת אחר - תציל את היתר . כך במקרה של התוספתא שבו דורשים למסור אדם מסוים ליהרג , ואם לאו - ייהרגו כולם . וכך במקרה של התינוק הבוכה בבונקר . וכך גם במקרה של התאומות שנולדו מחוברות זו לזו . בכל אחד משלושה מקרים אלה ברור היכן נמצא מקור הסכנה לאחרים ובמי צריך לפגוע כדי לסלק אותה , אף אם אין הוא רודף ממש לפי המשמעות הפשוטה של המושג . במקרים אלה יש גם זיקה ממשית וברורה בין האדם שהריגתו תציל את האחרים לבין אלה שיינצלו . כולם , לרבות מי שייהרג , שייכים לאותה קבוצה , וכולם , לרבות מי שייהרג , ימותו אם לא יפגעו בו . צמצום ההיתר להרוג את מי שהוא...
אל הספר