יצחק ברנד בין "פלגינן דיבורא" לבין "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה"

א . פתיחה בעשרים וחמש השנים האחרונות הולכת ומתפתחת מגמה כדיני הראיות שבמשפט הישראלי : בית המשפט ממעט לדון בקבילותה של ראיה , ותחת זאת הוא דן במהימנותה . על מגמה זו הצהיר בשנת תשל"ח שר המשפטים דאז , שמואל תמיר , 2 בעת ההצעה לתוספת סעיף 10 א' לפקודת הראיות . מאז חוזרים על כך בהתמדה מלומדים ושופטים , להלכה ולמעשה . בפרשה אחת התבטא השופט מישאל חשין כי מגמה זו היא חלק מן הנטייה המודרנית במשפט לעבור "מפורמאליזם 3 ומבוקשות לגמישות ולשיקול דעת . " ובאופן אחר : בית המשפט יחליט לאמץ ראיה או לדחותה על פי מידת תרומתה לערך המרכזי של דיני הראיות — גילוי האמת . לעומת זאת , בית המשפט מתנער מכללי המשחק הפורמליים שבמוקדם המעמד של הראיות — כשרות או פסלות . אחת מתוצאות ההמרה של מעמד הכשרות בערך המהימנות 4 היא קבילותם של חלקי ראיה מהימנים , אף אם הראיה בכללה פסולה . למעשה , זהו 1 על מגמה זו במשפט הישראלי , ראו ק' מן , דיני ראיות , ספר השנה של המשפט בישראל תשנ-ב"תשנ"ג , תל אביב תשנ"ד , עמ' . 616-613 על מגמה זו במשפט האנגלו אמריקאי , ראו : C . Tapper , Cross and Tapper on Evidence , London 1995 . pp . 66-67 ...  אל הספר