האוכלוסייה ה"לא יהודית" בישראל מורכבת משלוש קהילות דתיות עיקריות : מוסלמים , נוצרים ודרוזים . המשותף לשלושתן היא השתייכותן האתנית והפוליטית לאומה הערבית , אך אין להבין מכך שלא קיימים הבדלים חברתיים תרבותיים בין קבוצה אחת לזולתה . בקרב הנוצרים , בעיקר , קיימות עדות וכיתות שונות אשר מתנהגות כשסעים בעלי גבולות ברורים . גם לדרוזים ולצ'רקסים התנהגות דומה . הם מגלים אינטרס לפתח מסגרות התארגנות פוליטיות נפרדות , בעיקר בשל היותם מיעוט בקרב כלל האוכלוסייה הערבית בישראל ורצונם לשמר את ההבדלים החברתיים והתרבותיים בינם לבין המוסלמים . אינטרס זה סייע כמובן למימוש כוונתם של השלטונות לפקח על האוכלוסייה הערבית בעלת האזרחות הישראלית . במרכזה של המדיניות "העדתית" הישראלית ניצב רעיון ה"בידול" — בידודו של המיעוט הערבי מן הרוב היהודי ופיצולו מבפנים , בין היתר על ידי שימור החלוקה לעדות דתיות . הנצחתה של החלוקה העדתית אפשרה לשלטונות לפקח על כל עדה בנפרד ולגרום להחלשה מסוימת בחברה הערבית בישראל . יחד עם זאת , גם לעדות השונות , כמו הנוצרים , הצירקסים והדרוזים , היה אינטרס לפתח לעצמן מסגרות התארגנות נפרדות בעלו...
אל הספר