סוגת שירי הנפש מוכרת היטב בספרות העברית בימי הביניים , עוד מאז סדרת השירים 'ברכי נפשי' של רב סעדיה גאון במחצית הראשונה של המאה העשירית בבבל . מקורה של סוגה זו הוא בשירת הזהר ( הפרישות ) הערבית מן המאה השמינית , שנכתבה ברוח של בוז לעולם ושלילת ערך החיים . השירה העברית בימי הביניים אימצה גישה זו בחלק משירי החול . בשירת הקודש של ספרד ושל תימן אין לה מקום . הגישה בשירים אלה אמנם רואה את חיי העולם הבא כעיקר , אך אינה מבטאת בוז לעולם אשר ברא האל . שירים מסוגה זו ידועים מתימן לפחות מן המאה הי"ב , מיצירתו של דניאל בירב פיומי , ואחריו מזו של אברהם בן חלפון במחצית הראשונה של המאה הי"ג . כל השירים שנוצרו בסוגה זו לפני שבזי נועדו להיאמר במסגרת התפילה בבית הכנסת . והנה אצל שבזי אנו מוצאים שירי נפש הנכתבים שלא לצורך התפילה ועל כן הם נכללים בדיואנים ולא בתכלאלים . דבר זה יש לראות בו השפעת יהודה אלחריזי , שבספר המקאמות שלו , 'תחכמוני , ' הקדיש מחברת מיוחדת ( ה ) ל'ויכוח הנפש עם הגוף' וכלל בה כמה שירים מן הסוגה הנדונה בזה . ספר ' תחכמוני' נפוץ בתימן והשפעתו ניכרת גם על ספרות המקאמות של יהודי תימן , כגו...
אל הספר