הכוח הגדול המביא לחברות הלשוני היא כמובן תכונת החיקוי . בכל המישורים של הצופן הלשוני . בהגייה , בצורת המלה , בנטייתה ובהתאמתה למשמעות , בחיבורה לאחרות בתוך המשפט - בכל אלה רחוקים ביצועיו של הילד בהתחלה מן הדוגמה של המבוגרים . אפשר להבחין יפה בפעולות החיקוי והאימון שלו ; ובסופו של התהליך מביאים הדוגמה , החיקוי והמגע הבין-אישי לחברותה של ההתנהגות הלשונית עד לדמיון רב מאוד . כשמגיעים הצעירים לגיל שבו קולם נעשה מבוגר , דיבורם דומה מאוד בכל לזה של הוריהם ושל סביבתם . בתנאים חברתיים יציבים , שהיו שכיחים יותר בעבר , נעשה הדמיון גדול כל כך עד שהיו מזהים ללא-היסוס את עירו של אדם לפי דיבורו . צריך להעיר , שהאוזן מרגישה כמובן קודם כול בהגייה של המדבר ; אך כל הנאמר על החברות והדמיון האלה נבדק ו נכון עקרונית לגבי כל מישורי הצופן , אם כי במידות שונות ומקריות . דמיון והבדלים אפטר למצוא גם בפריטים קטנים בנטיות , בשכיחותם של מלים ושל צירופים , וגם בהעדפות תחביריות . אם ייחקר ויתואר באופן כזה דיבורם המיוחד בפרטיו של ילדי קיבוצים למשל , או של בדואים לעומת פלחים , ויצויינו יסודות המערכת הלשרני ת באותם קוו...
אל הספר