התיאוריה הביהייביורימטית ניסתה להסביר לפי שיטתה את הרצף התחבירי שצוייר לעיל , בכך שבתגובה המילולית לגירויים , שבניסוחנו הפשוט היא "מה שאני רוצה להגיד , " כבר נלמדו מן העבר של כל דובר אסוציאציות נוספות , הקושרות מלה אחת לזו שבאר . אחריה במשפט , וכן הלאה . יוצא לפי זה ש"הג 7 ס . הקטז " זוכר את כל המקרים שבהם נאמרה או נשמעה מלה זו , ומה הייתה המלה שלאחריה ; ומכיוון שהוא זוכר את כל המחרוזת כולה לכל מקרה בעבר , הריהו יודע לבחור לנו את המלה הבאה המתאימה , כדי שתצא שוב מחרוזת שלמה . הרי זה כאילו אמרנו שיש במוחנו תכניות-מחשב לאין ספור מוכנות לכל אחד מן ה"מה שאני רועה להגיד" הפותחים באיזו שהיא מלה . כיוון שביטאנו מלה זו , מוזמנת מייד התכנית המתאימה לנו כרגע , והיא רצה לה בכוח התכנות וחורזת את כל המלים , על נטיותיהן ואביזריהן , כפי שרשום בה על פי נסיונות העבר של המדבר בשימוש המלים האלה . במקום תכנית-מחשב עלינו לחשוב על מערכת רפלקסים מותנים שנלמדו , ולפנינו בצורה תמציתית ביותר ההסבר הישן לשליטתנו בחוקי התחביר . אין טעם לחזור כאן על פרטיה של תיאוריה זו , אשר סקינר נתן לה ביטוי מעובד יפה ב" התגהגרת...
אל הספר