יום לאחר שנכנסתי לתפקידי כראש המוסד קיימתי מפגש עם צוות של אנשי מוסד וראש האגף שלהם , כדי לדון במבצע שעמד לצאת אל הפועל במדינה שנחשבה מסוכנת במיוחד מבחינות רבות , ולאשר אותו . המבצע היה כרוך בסדרת פגישות עם סוכן ותיק ששירת אותנו זמן רב , ואשר יציאותיו מארצו היו ספורות ונדירות . בדרך כלל הטילו שירותי הביטחון של ארצו פיקוח על נסיעותיו , וחופש התנועה שלו היה מוגבל מטבע הדברים . על כן הוא לא יכול לבוא למקום שהיה מקל על כל הנוגעים בדבר . עבר זמן רב מאז שאנשי המוסד עברו במדינה שבה עמד להתקיים המפגש המיועד . למעשה , איש מהנוכחים בדיון לא זכר מתי היינו שם בפעם האחרונה . תוכנית המבצע הוצגה לפני במונחים כלליים ואני עניתי בהצגת שורה של שאלות מעשיות שלא היו להן תשובות . ההתלבטות שלי גברה כשהתברר לי שלא ידוע מתי יוכל הסוכן לנסוע שוב . האם יהיה זה בעוד שנה , בעוד שנתיים ? הוא עצמו לא ידע זאת , אף לא כל אדם אחר . הנושא הוצג במונחים של ״אם לא עכשיו — אימתי״ . פחות משעה לאחר שהחל הדיון גוועה השיחה ושתיקה מוכרת השתררה בחדר . כל מה שהיה אפשר לומר כבר נאמר , ועכשיו המתינו כולם רק לאור הירוק ליציאה לדרך . ...
אל הספר