תאוריית אישיות זו מתבססת על התאוריות הפסיכואנליטיות , הן במובן המבני והן במובן ההתפתחותי . ראשית , תסמינים ואבחנות על בסיס פנומנולוגי מהוות , לדעתו , רק תופעת-על המייצגת תהליכים פנימיים , המעצבים את ההתנהגות הנורמטיבית והפתולוגית מעבר לאבחנות . לעומת זאת , למבנים התוך-אישיים ששורשיהם בתהליך ההתפתחות יש חשיבות קלינית מכרעת , והם אלו הקובעים את המאזן בין רגישות יתר ופגיעות לבין עוצמה וחוסן אישי . שנית , התהליכים הנורמטיביים והפסיכופתולוגיים נתפסים על ציר ההתפתחות האישית . על-פי הגישה הדינמית , האישיות מתפתחת לאורך שני צירים מרכזיים . ציר אחד מתייחס למערכות היחסים הבין-אישיים , והציר השני מתייחס להתפתחות הזהות והגדרת העצמי . התפתחות הצירים מותנית ביחסי גומלין אינטראקטיביים בין הייצוגים הפנימיים לבין חוויות החיים החיצוניים . שני הצירים משולבים זה בזה ביחסים שונים המאפיינים את האדם הבוגר , ושומרים על יציבות לאורך החיים . הם עוזרים בתהליכי התמודדות , והם גם צובעים את התפיסה העצמית של האירועים החיצוניים . פסיכופתולוגיה נובעת מהצפה מעבר ליכולת התמיכה הפנימית מול אירועים לוחצים חיצוניים . ציר ה...
אל הספר