דוד יגיל בשנים האחרונות קיימת דרישה גוברת בבתי-המשפט לקבלת חוות-דעת של מומחים מתחומי בריאות הנפש בעניינים של מסוגלות הורית . ( Stahl , 2002 ; Butcher , 2002 ) תופעה זו קיימת גם בבתי-המשפט לענייני משפחה בישראל . אולם יחד עם זאת , קיימת בעייתיות בהגדרת המושג " מסוגלות הורית” הן מן ההיבט הנומינלי והן מן ההיבט האופרציונלי . א . בשעה שמסוגלות הורית נתפסת כנתון בסיסי הקיים אצל כל בוגר הבריא בגופו ובנפשו , הרי " חוסר מסוגלות הורית” אינו מהווה תסמונת פסיכו-פתולוגית או פסיכיאטרית מוכרת . הוא אינו מופיע במדריך הפסיכיאטרי האמריקאי למיון הפרעות נפשיות ( DSM-IV ) ולמעשה הוא מבוסס על נורמה חברתית , בעלת אופי איכותי ולא כמותי . ב . מסוגלות הורית אינה תכונה דיכוטומית שניתנת לאבחנה קטגורית " יש או אין , ” אלא מדובר למעשה ברצף שבין שני קצותיו ניתן למקם את ההורה בנקודה כלשהי . כאן מתעוררת השאלה : האם קיימת נקודת-חתך מוסכמת ומקובלת על פני רצף זה ? כך לדוגמה נשאל את עצמנו כיצד יש להתייחס למצב של מסוגלות הורית חלקית שבו הורים אינם מסוגלים להיענות לצרכיו הכלכליים או הרגשיים והחינוכיים של בנם במישור היומיומי ...
אל הספר