משה אדד וחנה חימי ** , * הקדמה טענת אי-השפיות מוצגת על-ידי עברייני אלימות , ונתפשת כשכיחה בציבור וכמאפשרת הגנה והתחמקות מעונש . אך בעיון בתוצאות מחקר של Steadman et al ( 1998 ) נמצא כי הגנת אי-השפיות נטענה בכ 1 % - מהתביעות בארצות הברית . טויב ( 2007 ) מציין , כי בארץ רק 0 . 9 % -ב מהתביעות טוענים לשימוש בהגנות של טענות חוסר כשרות לעמוד לדין לפי סעיף ) 15 א ) לחוק הטיפול בחולי נפש , וטענות של היעדר שפיות לפי סעיף 34 ח לחוק העונשין וסעיף ) 15 ב ) לחוק הטיפול בחולי נפש . טויב ( 2007 ) מסיק מכאן כי טענת היעדר השפיות תהיה בשיעור נמוך עוד יותר . לא אחת , נאשם במשפט פלילי - ובעיקר בעבירות אלימות חמורות - יבקש לרתום להגנתו את טענת " אי-שפיות הדעת , ” לפיה ביסוד עבירתו עומדת " מחלת נפש , ” בעטיה הוא נהנה מ”פטור” מאחריות פלילית , או לכל הפחות מ"הנחה" במידת הענישה . מדובר בהגנה חמקמקה , יציר רפואה ומשפט , המעלה שאלות מוסריות וחברתיות , טעונה מתחים פנימיים בתחומי בריאות הנפש ומתחים חיצוניים אל מול עולם המשפט , כאשר ההכרעה נתונה " בידיהם" של השופטים אף שהכשרתם אינה בתחום בריאות הנפש , ואף לא בתחום...
אל הספר