פרק שלישי עריצות או ציונות? ישראל כדילמה ליברלית

רציונליזם ופרגמטיות הם שניים מהרגלים של הליברליזם הערבי משחר עלייתו ועד ימינו . הליברלים מגדירים עצמם - ומציגים זאת בייחודם ויתרונם על פני יריביהם - כמי שמקדשים את המדע האמפירי , את הפיתוח הטכנולוגי ואת הקדמה החברתית ; כמי שנושאים עיניים לעתיד ולא לעבר ; כמי שמתווים דרך שאינה כבולה במסורות מנחמות , בפנטזיות משכרות ובמשאלות לב מופרכות . ואולם , רציונליות ופרגמטיות אינן מושגים מובנים מאליהם , בוודאי לא במישור המעשה המדיני . מה שנראה בעיני אחד כוויתור המתחייב מהכרה במגבלות הכוח נראה בעיני אחר כהשתעבדות עיוורת . הליברליזם הערבי היה שסוע כמעט מראשיתו בין מי שאימצו כוחות הגמוניים מערביים כבעלי ברית הכרחיים ( אם גם זמניים ) במסע לכינון חברות ליברליות , לעומת אלה שהעניקו קדימות לשחרור מאחיזת המערב , שחרור שבלעדיו לא תיתכן להבנתם חירות ולא תיתכן דמוקרטיה . הפער בין עמדות היסוד האלה עיצב גם את היחס לציונות ולישראל . בעוד שבשנות העשרים היו הליברלים אדישים או ניטראליים על גבול האמפתיה להתיישבות היהודית בארץ ישראל , התגבשה בשנות השלושים והתחזקה בשנות הארבעים הסכמה כללית ששללה את התוכניות הציוניות ...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד