היציאה מחורשת לומיאנקי פתחה בפני החבורה הקטנה שנותרה בחיים תקופה ארוכה של חיפוש אחר מסתור בטוח בצד הארי של ורשה , ושל מעברים חטופים ותכופים מדירה אחת למשנה . היו אלה ימים קשים לניצולים , וצביה במיוחד התקשתה להתגבר על דיכאונה . חורבן הגטו ואובדנם של החברים הקרובים , תחושת האשמה וייסורי המצפון על הנטישה הכפולה שלה לכאורה - נטישת הפלוגות הלוחמות בגטו ונטישת החברים בתוך תעלות הביוב , נתוספו לנטל האובדן של נפילת הלוחמים במילא , 18 שמגורלם ניצלה באופן מקרי . לייסורי המצפון נמצא עתה כר נרחב לתפוח ולהתחזק משום שצביה עברה באותם ימים ממצב של פעלתנות בלתי פוסקת , שאליה הורגלה כל חייה , ושאפשרה לדחוק את המחשבות ואת הכאב , אל חוסר מעש ופסיביות , משום שנמנע ממנה לצאת ולפעול בגלל המראה השמי שלה . "מה יכלה לעשות צביה ? - אני מזכיר אותה לדוגמא בגלל הטמפרמנט המתפרץ שלה , " התבטא אנטק כעבור שנים ' . למרות שצוידה במסמכים מזויפים , הרי "עם המראה שלה והמבטא שלה הלוא אסור היה שמישהו 2 בחוץ יידע על קיומה " ... סיפר שמחה רותם שראה אותה יום יום . החיים בצד הארי דרשו לא רק מראה פולני , אלא גם התנהגות , הופעה וסג...
אל הספר