כעבור שנים , לאחר תום המלחמה , יצאו כמה מחבריה של פניה לאירופה לעבוד עם שרידי השואה . שירי פניה וכתביה ליוו אותם בדרך ההצלה . וכך כתבה לחברתה מהסמינר הרעיוני שנמצאת בשליחות , על הקשר המיוחד שנוצר ביניהן ומתוודה בפניה : לעתים אני חיה תוך הרגשת צער גדול . היו ימים כשרציתי לעמוד מוכנה כולי , בכל נפשי ומאודי לצו העם , התנועה , האידיאל הנעלה של צדק החיים ותפארתם . פיעמה הרגשת הנכונות לתת את הכול ללא שיור וגם את החיים . אך הם , החיים , הניחו את כבליהם הכבדים עלי . כל אותם המיחושים הגופניים והליקויים היסודיים שנגזרו עלי בגיל צעיר - דנו אותי למעשה הקטן , היום יומי , לבזבוז הרצון , לחול האפור , ללא אפשרות להתגייס , להתנדב , ללכת ולבצע . שנים רבות אני יודעת את מצבי זה ועד היום טרם השלמתי . ובייחוד מתעוררת בי הרגשה זאת בתקופות מכריעות בחיינו . הנה עתה - לו יכולתי אף אני לצאת בשליחות אל גולת אירופה השוממה , לאמ \ אל לבי את מעט השרידים האומללים , לעודדם בדברי נחמה , לסעדם באמונה וברצון חיים , ובדרך חיים . הייתי רואה בזה את תכלית החיים שלמענה כדאי לו לאדם לחיות את חייו . אכן נגזר עלי להישאר 'מנגד ' ...
אל הספר