מחלת הלב הקשה של פניה ברגשטיין ליוותה אותה במשך יותר מעשרים שנה . בית החולים וחדרה בקיבוץ בו הסתגרה , העירו בה געגועים לעולם הרחב , הפתוח . היא לימדה עצמה איך בתוך זה ניתן לקרוע חלונות לעולם , לפעילות , לקשר האנושי , לרעיונות שהעסיקו אותה ולאופן בו ביקשה לארגן את חייה . על כך יכולים היינו אולי לקרוא במאות המכתבים שכתבה לביתה בגבת כל אימת ששהתה באשפוז , או בכל התרחקות כפויה והכרחית מהבית . אלא שאת המכתבים האלו שהיו לה ליומן רפואי יומיומי שרפה במו ידיה . פניה ביקשה לא להשאיר אחריה את הזיכרון אודות חולשתה . ארקה ישראלי בעלה לא יכול היה להתנגד לשריפת המכתבים , אך ידע כי לא מעט מהם ניצלו משריפה . מאבקה של פניה על חייה כאישה חולה הנאבקת לא רק על בריאותה אלא על זכותה ליצור , להאמין , להעניק , הוא מאבק מעורר השתאות . היא רואה עצמה לא רק מחויבת להלחם נגד פחדי זולתה , אלא חשה שעליה להשתמש בכושרה האמפטי , וביכולתה להעצים את המטפלים בה על ידי הענקת היזון חוזר של אהבה וכוח . רשימותיה מעוררות תחושה כי למרות היותה חולה שמטפלים בריאים מטפלים בה , עולה בידה להפוך את היחסים בינה לבינם לשוויוניים . היא מ...
אל הספר