כיוון שפניה הייתה מוגבלת פיזית ולא יכלה לקחת חלק בעבודת השדה , סודרה לעבודה במחסן הבגדים . באחת מרשימותיה כתבה : לא ידעתי בעבודת המחסן ולא כלום . ואז כאב לי לבי : לו ידעתי לתפור ! לו ידעתי לתפור ! לא הסכמתי להצעת אמי כשאמרה לי למךי לתפור . לעגתי לה אז , לא ידעתי להכין עצמי לקראת החיים באר . \ רק הנהלת חשבונות ידעתי ובזה עסקו חברים אחרים . היה לי קשה , קשה מאוד . כל יום וכל שעה נתנה לי המחסנאית להרגיש ולהבין שגם בלעדי היא יכולה להסתדר בעבודה , שאני מיותרת . אכן לא נחונה החברה ההיא בחוש של עדינות ושל רצון לקליטת עלייה . היה מר , מר מאוד . ואולי עוד אספר לך פעם על התקופה הזאת . לא מעט דמעות שפכתי אז . היה מר ומעליב . כל החיים , כל השאיפות , כל החלומות הצטמצמו בצרור סמרטוטים בלים , בטלאי על גבי טלאי , בהרגשת אדם האוכל לחם חסד . כי הלא תבין , חדשה הייתי , חולה הגעתי , ללא כל זכות , ללא כל חלק ביצירה הזאת ששמה : גבת , משק , התיישבות באר . \ עברה שנה ועוד שנה . נמצאו חברות שעזרו לי , שלמדוני , ואני התגברתי בשיניי ובציפורניי נאחזתי בעבודת התפירה . גיליתי את כל יכולתי , התאמין ? התפירה הייתה אז...
אל הספר