מאז שהתחלתי להשלים בשקט עם ההומוסקסואליות שלי הייתי מתכווץ במושבי בבית הכנסת כאשר שמעתי את חרפתי נקראת בקול ביום כיפור . תפילת מנחה של יום כיפור כוללת קריאה בקול של חלק מפרק יח בספר ויקרא שעוסק כאיסורים המיניים , ביניהם גם האיסור המפורש על יחסי מין בין גברים . לאורך השנים השתנו תחושותי בזמן הקריאה . בתחילה חשתי אשמה וחרטה . מאוחר יותר חשתי עצב עמוק על שאני לכוד בתשוקה הומוסקסואלית , והייתי פונה לשמיים בבקשה להבין . לאחר הקריאה הייתי מתייפח במקום מושבי בבית הכנסת , מכיר בכאב של הפסוקים הללו על גופי ונפשי . ניסיתי להתחבר עם יהודים מאין ספור דורות , ששמעו בבית הכנסת כיצד תחושותיהם העמוקות של אהבה ותשוקה הופכות למתועבות , מכוערות וחוטאות . לבסוף הפכה ההקשבה , נוסף לכל תחושה אחרת , למחאה . מעולם לא פספסתי את תפילת מנחה של יום כיפור . מעולם לא עזבתי את בית הכנסת כדי להימנע מאותה קריאה מהפכת קרביים . מעולם לא עלה בדעתי לקום ולצאת . במהלך השנים סיגלתי לי מנהג אישי לעמוד בעת הקריאה . בגלל שתמיד העברתי את יום כיפור בסביבה אורתודוקסית , שמתפללת בכל הרצינות , דמעות שם הן דבר שכיח למדי , ואיש לא הש...
אל הספר