חקלאות והקבוצה הקטנה היו חלק בלתי נפרד מאמונתה הבסיסית של דגניה . גם כאשר קיבוצים רבים אימצו אתיקה של פיתוח בכל המקצועות היצרניים לרבות תעשייה , דגניה ראתה את עצמה ככפר . לדעת חבריה , התעשייה , אם תקום , צריכה להיות קטנה ולשרת את החקלאות , להיות ענף עזר יותר מאשר ענף עיקרי . כאשר בשנות הארבעים בתנועה הקיבוצית החלה להתפתח תעשייה ענפה , דגניה לא השתתפה במהלך . בשנות החמישים הוצעה תעשייה אזורית שתנצל את הפסולת של בית החרושת "קלת" ללבידים באפיקים . הוקם בית החרושת "ספן , " שקלט הרבה פועלים ומעט חברים . בשנות השישים החלו לדבר על תעשייה כענף שייחלץ את דגניה מן הבוץ הכלכלי שבו הייתה נתונה . הויכוח על התעשייה היה גדול . היה ברור כי מדובר כאן בתפנית דרמטית . מרדכי וברכה וער , שהכירו בעלי מפעל קטן ליצירת מכשירי עבודה עם יהלומים ביפו , יצרו קשר בין דגניה לבינם . הכנסת התעשייה הייתה ניסיון לא פשוט . היו קיבוצים בהם הניסיון הזה היה ניתוח כואב ומפלג . דגניה עשתה אותו תוך שימוש בתבונתה הקהילתית : לדבר הרבה , לשמור על היחסים , להיזקק לדוגמה אישית . שכן תעשייה מחייבת קשר לעולם , נסיעות , פורמליות , קבל...
אל הספר